טריבונל ראסל על פלסטין: תמצית הממצאים שהתקבלו בישיבה השלישית של הטריבונל.
קייפ טאון, דרום אפריקה.
7 בנובמבר 2011
“מי ייתן וטריבונל זה ימנע את פשע השתיקה”
ברטראנד ראסל, לונדון 1966
טריבונל ראסל על פלסטין הוא טריבונל בינלאומי של אזרחים בעלי מצפון. הוא נוסד כתגובה לדרישותיה של החברה האזרחית, (עמותות לא-ממשלתיות, ארגוני צדקה, איגודים מקצועיים וארגונים דתיים) שביקשו ליידע ולהניע את דעת הקהל ולהפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות.
לאחר כישלון יישום חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מן ה-9 ביולי 2004, בדבר בניית גדר ההפרדה בשטחים בפלסטיניים הכבושים, ולאחר כשלון יישום החלטה ES-10/15 המאשרת את חוות הדעת של בית המשפט הבינלאומי, שאומצה בידי המועצה הכללית של האו”ם ב-20 ביולי 2004, ולאחר אירועי עזה בדצמבר 2008 ובינואר 2009 הוקמו ועדות בארצות שונות, על מנת לסייע ליוזמה האזרחית לתמוך בזכויותיו של העם הפלסטיני.
טריבונל ראסל על פלסטין חדור אותה רוח ומחויב לאותן תקנות מחמירות שהנחו את טריבונל ראסל על וייטנאם (1966-1967), שנוסד בידי אנשי רוח נכבדים ובידי הפילוסוף ברטראנד ראסל עצמו, ואת טריבונל ראסל השני על אמריקה הלטינית (1974-1976), שאורגן בידי הקרן הבינלאומית על שם לליו באסו לזכויות האדם ולשחרורם של עמים.
לטריבונל ראסל אין מעמד חוקי; הוא פועל כטריבונל עממי.
ממשלת ישראל הוזמנה להציג את עמדתה בפני הטריבונל אך בחרה שלא לנצל זכות זאת ולא השיבה על הזמנתו של הטריבונל.
תמצית ממצאי הישיבה השלישית של טריבונל ראסל על פלסטין, שנערכה בקייפ-טאון ב-5-6 בנובמבר 2011, המוגשת בזאת, היא פרי חקירה מעמיקה ודיונים של חבר המושבעים:
אפרטהייד I.
הטריבונל קובע כי ישראל מכפיפה את העם הפלסטיני לשלטון ממוסד של אפרטהייד כפי שזה מוגדר בחוק הבינלאומי. שלטון מפלה זה מתבטא בצורות שונות וברמות שונות של חומרה כלפי קבוצות שונות של העם הפלסטיני, על פי מקום מגוריהן. הפלסטינים החיים תחת ממשל צבאי קולוניאלי בשטחים הפלסטיניים הכבושים נתונים למשטר של אפרטהייד חמור ומוקצן. האזרחים הפלסטיניים של מדינת ישראל, הנהנים מזכויות אדם ומזכויות אזרח כגון זכות הבחירה, אינם מהווים חלק מן האומה היהודית כפי שזו מוגדרת בחוק הישראלי, וסובלים מאפליה שיטתית המונעת מהם מגוון גדול של זכויות אדם וזכויות אזרח. מבלי להתחשב בהבדלים שבין הקבוצות מסיק הטריבונל כי שלטונה של ישראל על העם הפלסטיני, בתוך ומחוץ לגבולותיה, מגיע ככלל לשלטון אחיד שניתן להגדירו כאפרטהייד.
מדינת ישראל מחויבת על פי חוק לכבד את איסור קיומו של אפרטהייד, כפי שמפורט בחוק הבינלאומי. בנוסף להיותו מוגדר כפשע נגד האנושות, הנהגת אפרטהייד אסורה בכל העולם. הטריבונל בדק את שלטונה של ישראל על העם הפלסטיני הנמצא תחת מרותה המשפטית לאור הגדרתו החוקית של האפרטהייד. אפרטהייד, על ביטוייו השונים, אסור על פי החוק הבינלאומי מאז מיגורו בדרום אפריקה. על אף ההבדלים, ההגדרה החוקית לאפרטהייד חלה על כל מצב בכל מקום בעולם, שבו מתקיימים שלושת המרכיבים הבאים: 1) מצב שבו ניתן לזהות שתי קבוצות-גזע נבדלות. 2) מצב שבו “מעשים לא-אנושיים” מתבצעים על ידי הקבוצה השלטת כלפי הקבוצה הנשלטת.
3) מצב שבו מעשים אלה מתבצעים באופן שיטתי בהקשר של ממשל ממוסד שבו אחת הקבוצות נשלטת על ידי האחרת.
קבוצות-גזע
קיומן של “קבוצות גזע” חיוני לשאלת האפרטהייד. על בסיס הראיות שנשמעו בעדויותיהם של מומחים במהלך ישיבת הטריבונל, מסיק חבר המושבעים כי החוק הבינלאומי נותן משמעות רחבה למונח “גזע” והוא כולל בתוכו לאומיות ואתניות; אשר על כן ההגדרה של “קבוצות-גזע” היא סוציולוגית ולא רק ביולוגית.
תפיסות (כולל תפיסה-עצמית ותפיסת האחר) הזהות היהודית והזהות הפלסטינית ממחישות את העובדה, שיהודים ישראלים וערבים פלסטינים ניתנים בהחלט להגדרה כשתי קבוצות גזע שונות ומובחנות מבחינת של החוק הבינלאומי. מן הראיות שנתקבלו בטריבונל, ברור היה לחבר המושבעים ששתי קבוצות, מובחנות ומוגדרות היטב, קיימות במובן ממשי ביותר בשטחי מדינת ישראל והשטחים הפלסטיניים הכבושים וכי ההגדרה החוקית של “קבוצת גזע” חלה על כל הנסיבות שבהן יש לישראל סמכות משפטית על הפלסטינים.
פעולות לא-אנושיות של אפרטהייד
פעולות לא-אנושיות יחידות המתבצעות בהקשר של מערכת כזאת מוגדרות בחוק הבינלאומי כפשעי אפרטהייד. חבר המושבעים שמע שפע של ראיות על מעשים המהווים “פעולות לא אנושיות” הנעשות כלפי העם הפלסטיני בידי הרשויות בישראל. הללו כוללים:
קיפוח נרחב של חיים המופעל באמצעות מבצעים צבאיים, פשיטות, מדיניות רשמית של חיסולים ממוקדים ושימוש בנשק קטלני כלפי מפגינים.
עינויים והתעמרות בפלסטינים באמצעות שלילה נרחבת של חירותם על ידי מדיניות של מאסרים שרירותיים ומעצרים מנהליים ללא האשמות ברורות. חבר המושבעים סבור כי אמצעים אלה חורגים לעתים קרובות ממה שיכול להיות מוצדק על ידי שיקולים ביטחוניים ומסתכמים בשליטה בכל הפלסטינים כקבוצה.
עבירות שיטתיות על זכויות אדם המונעות את התפתחותם של הפלסטינים ושוללות מהם את הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של המדינה. הפליטים הפלסטינים אף הם נתונים למשטר של אפרטהייד בהיותם מנועים מלחזור לבתיהם, כמו גם על ידי חוקים המאפשרים החרמה של רכושם ושלילה של זכויות האזרח שלהם. מדיניות של העברה כפויה של אוכלוסין עדיין רווחת ביותר בישראל, בעיקר בשטחים הפלסטיניים הכבושים.
זכויות אזרח וזכויות פוליטיות של פלסטינים, כולל זכויות תנועה, מגורים, חופש הדעה וחופש ההתקהלות, נמנעות או מוגבלות בשרירותיות. זכויותיהם החברתיות והכלכליות של הפלסטינים אף הן נפגעות ממדיניות האפליה הישראלית בתחומי החינוך, הבריאות והדיור.
מאז 1948 הרשויות בישראל מקיימות מדיניות של כיבוש והתנחלות ולפיכך של ניכוס אדמות פלסטיניות. ישראל חילקה באמצעות חוקים ומעשים כאחד, את האוכלוסיות היהודית והפלסטינית לשתי קבוצות נפרדות והיא מקצה לכל אחת מהן מרחב שונה, ברמות שונות של איכות ושל תשתיות, של שירותים קהילתיים ושל גישה למשאבים. התוצאה הסופית של משטר זה היא פיצול וריסוק הארץ לשמורות נפרדות ולמובלעות המנותקות זו מזו, שבהן קיימת סגרגציה בין שתי הקבוצות. הטריבונל שמע עדויות המוכיחות כי בישראל ידועה מדיניות זו בכינוי “הפרדה”.
משטר שיטתי וממוסד
הפעולות הלא-אנושיות שצוינו לעיל אינן נעשות באופן אקראי ובהיקרויות בודדות. הן רווחות מאוד, משולבות זו בזו, משלימות זו את זו וקשורות זו לזו. על כן ניתן לכנותן שיטתיות ומערכתיות. במערכת המשפט הישראלית יש מעמד מועדף ליהודים על פני לא-יהודים באמצעות חוק האזרחות וחוקי הלאום. הלאום יצר בישראל קבוצה בעלת זכויות יתר ברוב תחומי החיים, כולל זכויות דיור, זכויות לבעלות על קרקע ולחכירת קרקע, לתכנון עירוני,לקבלת שירותים, וזכויות חברתיות ותרבותיות (כפי שמפורט ברשימת החוקים המצורפת למסמך זה). הטריבונל שמע עדויות-מומחים שפירטו את היחסים שבין מדינת ישראל למוסדות הלאומיים המדיניים-בחלקם (הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל, וההסתדרות הציונית העולמית) המטמיעים ומבטאים בסמלים רשמיים רבות מן הזכויות המהותיות המוענקות ליהודים-ישראלים בלבד.
אשר לגדה המערבית, הטריבונל מבקש להדגיש את ההפרדה הממוסדת ואת האפליה המתגלה בקיומן של שתי מערכות משפט נפרדות לחלוטין: הפלסטינים נתונים למרותו של החוק הצבאי הנאכף על ידי בתי משפט צבאיים שאינם קרובים בשום דרך כמעט לסטנדרטים הבינלאומיים של משפט הוגן; לעומת זאת, יהודים ישראלים החיים בהתנחלויות לא-חוקיות, כפופים למערכת המשפט האזרחי ולחוק האזרחי בישראל. התוצאה מהפרדה זו היא הליך שונה ופסקי דין שונים לאותן עבירות, המבוצעות באותו תחום משפטי, על ידי בני אדם מקבוצות שונות. מנגנון של שליטה מנהלית המוחל באמצעות מערכות נרחבות של רישיונות, אישורים והגבלות ביורוקרטיות, משפיע לרעה על חיי הפלסטינים בשטחים הנשלטים בידי ישראל. בניגוד לתחיקה המפורשת והגלויה לכל אדם שהייתה נהוגה במערכת המשפט הדרום אפריקאית, הטריבונל מבקש להסב את תשומת הלב לעמעום המאפיין את החוק הישראלי ולחוסר הנגישות לחוקים רבים, לפקודות צבא ולתקנות, העומדים בבסיסה של השליטה הישראלית הממוסדת על העם הפלסטיני.
רדיפה כפשע נגד האנושות II.
חלק ניכר מן הראיות שהובאו בפני הטריבונל בנוגע לשאלת האפרטהייד נוגע באופן ישיר ונפרד לרדיפה המוגדרת כפשע נגד האנושות, ויכולה להתאים לפעולותיה של ישראל בכל הנוגע לענישה קיבוצית. רדיפה כוללת שלילה מכוונת וחמורה של זכויות יסוד של חבריה של קבוצה מוגדרת בהקשר של התקפה נרחבת ושיטתית על אוכלוסיה אזרחית. הטריבונל מסיק שהראיות שהובאו בפניו תומכות בממצאים על רדיפה המתבטאת בפעולות הבאות:
המצור וההסגר על רצועת עזה כצורה של עונש קבוצתי לכל האוכלוסייה האזרחית באזור.
תקיפת אזרחים במהלך מבצעים צבאיים גדולים.
הריסת בתיהם של אזרחים, ללא כל הצדקה ביטחונית וללא הכרח בטחוני כלשהו.
הפגיעה החמורה באוכלוסייה האזרחית בגין קיר ההפרדה והשליטה שהוא מאפשר בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים;
המבצע המשולב של פינוי בכוח והריסת בתים בכפרים הבדווים הלא-מוכרים בנגב שבדרום מדינת ישראל.
השלכות משפטיות .III
אפרטהייד ורדיפה הן פעולות המיוחסות לישראל ואשר מחייבות את אחריותה המשפטית. ישראל חייבת להפסיק את פעולות האפרטהייד שלה ואת מדיניות הרדיפה ולהציע ערבויות הולמות וערבונות לכך ששלטון זה לא יחזור. בנוסף, ישראל חייבת להציע פיצוי מלא לפגיעות שנגרמו מפעולות העוול הבינלאומיות שלה, ביחס לכל נזק, בין אם הוא גופני,מוחשי או נפשי. בכל הנוגע לפיצוי ולתיקון העוול, ישראל חייבת לפצות את הפלסטינים על כל הנזק שגרמה, והפיצוי צריך לכסות נזקים שניתן להעריכם בכסף, כגון אבדן חיים, אבדן רכוש ואובדן רווחים, במידה שנזקים אלה ניתנים לאומדן.
מדינות אחרות וארגונים בינלאומיים אף הם נושאים באחריות בינלאומית. חובתם לשתף פעולה כדי להביא את פעולות האפרטהייד של ישראל ומדיניות הרדיפה שלה לידי סיום, על ידי הפסקת הסיוע לישראל ואי-הכרה במצב הבלתי חוקי שיוצרות פעולותיה. מדינות וארגונים אלה חייבים להביא לידי סיום את עבירותיה של ישראל על החוק הפלילי הבינלאומי, עבירות של רדיפה ושל אפרטהייד.
פעולות דרושות ומומלצות .IV
לאור הממצאים שהובאו לעיל, טריבונל ראסל על פלסטין ממליץ וודורש בכל תוקף מכל הגורמים הנוגעים בדבר לפעול בהתאם למחויבויותיהם החוקיות.
לפיכך ממליץ הטריבונל:
לדרבן את ישראל לפרק לאלתר את מערכת האפרטהייד שבאמצעותה היא שולטת בעם הפלסטיני. לבטל את תוקפם של כל חוקי האפליה ושל כל מעשי הרדיפה, לא להעביר שום חקיקה מפלה נוספת, ולחדול לאלתר מפעולות הרדיפה שלה נגד הפלסטינים.
לדרבן את כל המדינות לשתף פעולה על מנת להביא לידי סיום את המצב הלא-חוקי הנובע ממעשי האפרטהייד והרדיפה של ישראל. לאור המחויבות שלא להגיש סיוע או עזרה, כל המדינות חייבות לשקול אמצעים הולמים כדי להפעיל לחץ מספיק על ישראל, כולל הפעלתן של סנקציות וניתוק יחסים דיפלומטיים, וזאת באופן קיבוצי באמצעות ארגונים בינלאומיים, או בהיעדר הסכמה מלאה בין כולן, לסיים באופן יחידני את יחסיהן ההדדיים עם ישראל.
לדרבן את התובע הכללי של בית המשפט הפלילי הבינלאומי לקבל את סמכות השיפוט כפי שדורשים הפלסטינים מאז ינואר 2009 וליזום חקירה “בזריזות המרבית” כפי שקורא לעשות “דוח גולדסטון” של הפשעים הבינלאומיים שביצעה ישראל בשטחים הפלסטיניים מאז ה-1 ביולי 2002, כולל פשעי אפרטהייד ורדיפה.
לדרבן את פלסטין להצטרף לאמנת רומא של בית המשפט הפלילי הבינלאומי
לדרבן את החברה האזרחית העולמית (כולל כל הקבוצות וכל היחידים העובדים ללא לאות בתוך ישראל ובשטחים הפלסטינים הכבושים בהתנגדות למערכת השליטה הגזעית הנהוגה שם) לשכפל במידת האפשר את רוח הסולידריות שתרמה לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה, ובתוך כך ליידע את הפרלמנטים הלאומיים בממצאי הטריבונל המובאים בזה, וכן לתמוך ככל יכולתם במסע החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS) נגד ישראל;
לדרבן את העצרת הכללית של האו”ם לשוב ולכוננן את הועדה המיוחדת של האו”ם נגד אפרטהייד, לכנס ישיבה דחופה ולדון בשאלת האפרטהייד נגד העם הפלסטיני. בהקשר זה על הועדה לערוך רשימה של אישים, ארגונים, בנקים, חברות, תאגידים, ארגוני צדקה וכל גוף פרטי או ציבורי אחר המסייעים לקיום האפרטהייד בישראל, על מנת לנקוט נגדם את האמצעים הראויים.
לדרבן את העצרת הכללית של האו”ם לדרוש חוות דעת מייעצת מבית המשפט הבינלאומי, כפי שנקראה לעשות על ידי השליחים המיוחדים של האו”ם לבדיקת זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים, ועל ידי מועצת המחקר של מדעי האדם בדרום אפריקה, לבחון את טבעם של הכיבוש המתמשך ושל האפרטהייד שנוקטת ישראל.
לדרבן את ועדת האו”ם למיגור האפליה הגזעית לדון בנושא האפרטהייד בסקירתה הבאה על ישראל בפברואר 2012.
לדרבן את ממשלת דרום אפריקה, כמדינה המארחת של הישיבה השלישית של טריבונל ראסל על פלסטין, להבטיח ששום פעולות תגמול מכל סוג שהוא לא תופעלנה על ידי מדינת ישראל נגד עדים שבאו להעיד בפני הטריבונל בקייפ טאון.
הטריבונל מקבל בברכה את החלטתו של ארגון יונסקו לקבל את פלסטין כחברה בארגון. הטריבונל מצר על תגובת העונשין של ארצות הברית כלפי ארגון יונסקו ומפציר בכל המדינות והארגונים הבינלאומיים לתמוך באופן פעיל בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. הטריבונל מקדם בברכה את הסולידריות ואת התמיכה של אותן מדינות שבאופן עקבי ואיתן תמכו ותומכות בזכויות האדם של הפלסטינים, ומפציר בהן להמשיך במאבקן לצדק.
נספחים: חוקים שהתקבלו וחוקים שהוצעו בכנסת ישראל.
Annex: Legislation and proposed legislation
Acts:
- Law of Return (1950)
- Citizenship Law (1952)
- Citizenship and Entry to Israel Law (2007)
- Covenant between the Government of Israel and the Zionist Executive (1952)
- World Zionist Organization-Jewish Agency (Status) Law (1952)
- Keren Kayemeth le-Israel Law (1953)
- Covenant with Zionist Executive (1954, 1971)
- The Chief Rabbinate of Israel Law (1980)
- The Flag and Emblem Law (1949)
10. The State Education Law (1953) and its 2000 amendment
11. Absentee Property Law (1950)
12. The Land Acquisition Law (1953)
13. Basic Law: Israel Lands [The People’s Lands] (1960)
14. Agricultural Settlement Law (1967)
15. Basic Law: The Knesset (1958), Amendment 9 (1985)
16. The Israel Land Administration (ILA) Law (2009)
17. Amendment (2010) to The Land (Acquisition for Public Purposes) Ordinance (1943)
18. The Admissions Committees Law (2011)
19. The Israel Lands Law (Amendment No. 3) (2011)
20. The Economic Efficiency Law (Legislative Amendments for Implementing the Economic Plan
21. Absorption of Discharged Soldiers Law (1994) [2008 amendment]
22. Absorption of Discharged Soldiers Law (1994) (Amendment No. 12) (2010)
23. Law (2011) to Amend to the Budgets Foundations Law, Amendment No. 40 (The “Nakba Law”)
24. The Regional Councils Law (Date of General Elections) (1994) Special Amendment No. 6 (2009)
25. Duty of Disclosure for Recipients of Support from a Foreign Political Entity Law (2011) (“NGO Foreign Government Funding Law”)
Bills:
- Bill to amend the Citizenship Law (1952) imposing loyalty oath for persons seeking naturalization in Israel and Israeli citizens seeking first ID cards
- Bill (2009) to amend the Basic Law: Human Dignity and Liberty and limit the judicial review powers of the Supreme Court to rule on matters of citizenship .
- Bill Granting Preference in Civil Service Appointments to Former Soldiers
- Bill Awarding Preferences in Services to Former Soldiers
- Bill to Prohibit Imposing a Boycott (2010) (“Ban on BDS Bill”)
- The Associations (Amutot) Law (Amendment – Exceptions to the Registration and Activity of an Association) (2010) (“Universal Jurisdiction Bill”)
- Bill to Protect the Values of the State of Israel (Amendment Legislation) (2009) (“Jewish and Democratic State Bill”)
- The new cinema bill – would regulate and condition that any state funds would be given to film makers only after they have signed a loyalty declaration to Israel and its institutions as ‘a Jewish state’.
